מקור השם  " עוף החול"

(מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)-

במיתולוגיה המצרית וכן במיתולוגיות אחרות האמינו שעוף החול (ביוונית: "פויניקס") הינו ציפור האש הקדושה. לפי המיתולוגיה המצרית, עוף החול חי במדבר במשך 500 או 1461 שנים, לפני שכילה עצמו באש וקם מחדש לתחייה מן האפר. עוף החול הינו תמיד ממין זכר, והוא אינו מתרבה. לקראת סיום חייו הוא בונה לעצמו קן העשוי ענפי קינמון, ומצית את עצמו. מן האפר נוצר עוף החול החדש. אשר לוקח את האפר של עוף החול הישן, עוטף אותו בקליפה עשויה מור, ומניח אותו בהליופוליס שבמצרים.

עוף החול מופיע בספרי המתים המצריים, בהם הוא מתואר לרוב כמו אנפה ולעתים כנחליאלי צהוב או כעיט עם נוצות אדומות וזהובות. הוא מקושר לאל השמש רע, הנולד כל יום מחדש, לאחר מותו בערב הקודם. המצרים קישרו את עוף החול גם למילה "בנו" - היינו גרעין דקל, הצומח מתוך חולות המדבר. זהו גם מקור השם היווני "פויניקס" שמשמעו ביוונית "צבע חום-אדום". 

עוף החול בנצרות - בנצרות הפך עוף החול לסמל תחייתו של ישו הנוצרי, וכסמל לחיים אחרי המוות.

עוף החול ביהדות - על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט) עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (כ"ט 18): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול - "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו", בפירושו לבבלי, סנהדרין דף קח/ב) כותב רש"י ששמו של העוף "אורשינא - עוף ושמו חול בלשון המקרא, ואינו מת לעולם".

ביהדות ישנן אגדות המקבילות לאגדות הפניקס, המיוחסות לנשרים (הנשרפים בכל עשר שנים וצומחים מחדש במשך עשרה מחזורים עד שמתים בגיל מאה), ולציפור בשם "גרפית" (לה מיוחסות תכונות מחזוריות הקשורות לגלגולי חיים ומוות. "גרופית" מופיעה בסיפורו של ש"י עגנון, עידו ועינם).

מתוך : אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, לשכת רב הקמפוס.:

תיאור ציורי של מנת חלקו של נח בתיבה מוצאים אנו במסכת סנהדרין (קח ע"ב). שם מסופר כי אליעזר עבד אברהם שאל את שֵם בן נח כיצד עמדו נח ובניו במשימה של האכלת כל היצורים בתיבה? שֵם השיבו כי צער גדול היה להם בתיבה, ובמשך שנה שלמה הם לא טעמו טעם שינה - "בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה". עוד סיפר שֵם על ברייה בשם זקיתא (יש מפרשים עוף קטן דומה לשליו) שהייתה בתיבה, ונח לא ידע מה מזונה. יום אחד חתך רימון ונפלה ממנו תולעת והזקיתא אכלה אותה. מאז היה נח מגדל סובין במים ומשהתליעה התערובת, הוא האכיל את הזקיתא. היה שם גם עוף בשם אורשינה (לפי רש"י זהו עוף החול שמאריך ימים) שנח הבחין כי נשאר במקומו ולא בא לקבל את מזונו. לשאלת נח מדוע אינו בא לקבל את מזונו אמר לו העוף, שראה עד כמה נח טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רצה לצערו בעניין מזונו. ברכו נח שלא ימות לעולם.

מתוך: מאור החסידות- סיפורי התנ"ך  : החיים בתיבה-כל אותה שנה שבה היו מי המבול על הארץ, נח ובניו לא ישנו אפילו לילה אחד. כל היום וכל הלילה היו עסוקים בלזון את הנפשות והחיות שהיו בתיבה. לכל חיה היתה את שעת האכילה שלה, יש שאוכלות בלילה ויש שאוכלות ביום או בשחר. ולכל מין ומין יש את סוג המזון שלו "תבן לגמלין, זמורות לפילים, שעורים לחמורים , חצובות לצבאים, וזכוכית לנעמיות". אמרו שפעם אחת נח התעכב בהגשת מזונו של האריה. החיה הנזעמת נשכה את נח ברגלו והוא יצא מן התיבה צולע.

יום אחד הבחין נח ב"אושרנה" (הציפור עוף החול) כשהיא שוכבת לה בפינה ואינה משמיעה קול.  נח שאל אותה מדוע אינה מבקשת את מזונה והיא השיבה לו: "ראיתי כי רבה עבודתך עם כל יושבי התיבה ובחרתי לרעוב קמעא ולחסוך ממך טרחה ועמל". מששמע את דבריה והבין את גודל רחמנותה. בירך אותה:

"את חסת על טרחתי, על כן ברוכה תהיי. ויהי רצון לפני בורא העולמים, הזן ומפרנס לכל ומחיה את הכל שתחיי לפניו לעולם ולא תמותי".